אני רונן גולן, מומחה לשפת גוף ומיקרו הבעות ומחבר הספר "איך לדבר עם הגוף". סבוטאז' עצמי הוא לא חולשת אופי ולא עצלות. זה דפוס הגנה תת מודע: חלק ממך מפיל אותך בכוונה, בדיוק כשאתה מתקרב להצלחה, כדי לשמור אותך במקום המוכר והבטוח. אתה לא נגד עצמך. אתה מגן על עצמך מגרסה ישנה שכבר לא רלוונטית.
אני קורא אנשים למחייתי. 30 שנה אני מסתכל על מה שהגוף מסגיר עוד לפני שהמילה הראשונה יוצאת מהפה. והדבר הראשון שאני רואה אצל מישהו שתקוע זה לא חוסר מוטיבציה ולא חוסר ידע. זה דפוס. אותו דפוס בדיוק שגורם לך לדחות את השיחה החשובה, לפוצץ את מערכת היחסים רגע לפני שהיא נהיית רצינית, או "לשכוח" לשלוח את המייל שהיה משנה לך את הקריירה. במאמר הזה אני מראה לך איך סבוטאז' עצמי עובד, למה התת מודע שלך עושה את זה דווקא לך, ואיך עוצרים את זה.
שים לב לאיות: יש שכותבים סבוטאז' עצמי, יש שכותבים סבוטז' עצמי או סבוטאג', ובעברית יומיומית קוראים לזה פשוט חבלה עצמית או הרס עצמי (באנגלית: self sabotage). כולם מדברים על אותה תופעה בדיוק, ולאורך המאמר אשתמש בכולם.
מה זה בעצם סבוטאז' עצמי (חבלה עצמית)?
סבוטאז' עצמי הוא כל פעולה, מחשבה או בחירה שמרחיקה אותך מהמטרה שאתה עצמך רוצה. אתה יודע מה נכון לעשות, ובכל זאת עושה בדיוק ההפך. אתה רוצה לרזות ומוצא את עצמך מול המקרר בחצות. אתה רוצה קידום ומגיע באיחור לפגישה שקובעת אותו. אתה רוצה קרבה ובורח ברגע שמישהו מתקרב.
בפסיכולוגיה קוראים לזה גם "חבלה עצמית מקדימה" (self-handicapping). החוקרים אדוארד ג'ונס וסטיבן ברגלס תיארו את התופעה כבר ב-1978. אנשים יוצרים לעצמם מכשול מראש, כדי שאם ייכשלו יהיה למי להאשים ("לא ישנתי", "לא היה לי זמן"), ואם יצליחו למרות המכשול, ההצלחה נראית מרשימה עוד יותר. במילים אחרות, אתה מסדר לעצמך תירוץ עוד לפני שהתחלת. זה לא טיפשי. זה מנגנון הגנה חכם על הדימוי העצמי שלך, שפשוט משלם מחיר נורא.
וכאן הנקודה שאני חוזר עליה לכל תלמיד שלי, התת מודע מנהל אותך גם כשאתה בטוח שאתה בשליטה. רוב ההחלטות שלך לא נולדות בחשיבה רציונלית, אלא בשכבה עמוקה יותר שכל תפקידה הוא לשמור עליך בחיים ובנוח. הבעיה. לפעמים "בנוח" ו"מה שטוב לך" הם שני דברים מנוגדים לגמרי.
איך נראים הסימנים שאתה מסבוטג' את עצמך?
חבלה עצמית כמעט אף פעם לא מתחפשת ל"אני הורס לעצמי". היא מתחפשת להיגיון. היא נשמעת כמו סיבה טובה, תזמון גרוע או "סתם לא בא לי היום". בדיוק כמו בקריאת שפת גוף, סימן בודד לא אומר כלום. מה שמסגיר את הדפוס זה אשכול של סימנים שחוזר שוב ושוב, וסטייה מהבסיס ההתנהגותי שלך דווקא ברגעים החשובים. הנה הסימנים שאני רואה הכי הרבה:
| ההתנהגות הגלויה | מה שהיא מסתירה (הדפוס התת מודע) |
|---|---|
| דחיינות כרונית לפני משימה חשובה | "אם לא באמת ניסיתי, לא באמת נכשלתי" (הגנה על הדימוי העצמי) |
| מריבה או בריחה רגע לפני שזוגיות נהיית רצינית | פחד מקרבה. עדיף להרוס לבד מאשר שיינטשו אותי |
| פרפקציוניזם שמשתק ("או מושלם או כלום") | אם אף פעם לא מסיימים, אף פעם לא נשפטים |
| "שוכחים", מאחרים או חולים דווקא ביום הגדול | תירוץ מובנה מראש לכישלון אפשרי |
| אכילה, אלכוהול, גלילה אינסופית או קניות רגע לפני יעד | הסחה מהחרדה שההצלחה מייצרת |
| קול פנימי שמקטין כל הישג ("היה לי מזל", "כל אחד היה מצליח") | שמירה על התחושה ש"אני לא באמת ראוי" |
שים לב לדבר אחד: אותו דפוס מופיע כמעט תמיד בשלושה מגרשים במקביל. בזוגיות הוא נראה כמו בריחה, קנאה או ריב שמפוצץ קשר טוב. בכסף הוא נראה כמו הוצאה מיותרת בדיוק כשמתחילים לחסוך, או "שכחה" לגבות תשלום. בקריירה הוא נראה כמו דחיינות, ויכוח מיותר עם הבוס, או ויתור על הזדמנות רגע לפני שהיא מבשילה. אנשים חושבים שיש להם שלוש בעיות נפרדות. כמעט תמיד זו בעיה אחת שלובשת שלוש מסכות. זה בדיוק מה שאני מחפש כשאני קורא מישהו, לא את הסימן הבודד, אלא את החזרתיות.
אם קראת את הטבלה והרגשת דקירה קטנה באחת השורות, זה לא במקרה. זה בדיוק הרגע שבו הדפוס נחשף. אני מבטיח לך, זו לא בעיה של ידע או של מוטיבציה. אתה יודע בדיוק מה לעשות. משהו אחר עוצר אותך.
למה התת מודע דווקא מפיל אותך לפני ההצלחה?
זו השאלה הכי חשובה, והתשובה מפתיעה את רוב האנשים, התת מודע לא מחפש שתהיה מאושר. הוא מחפש שתישאר בחיים ובמוכר. מבחינתו, כל דבר לא מוכר הוא איום פוטנציאלי, גם אם הדבר הלא מוכר הזה הוא הצלחה, אהבה או שפע. הצלחה משנה את הסטטוס שלך, מעלה ציפיות, חושפת אותך לביקורת ומשנה את מערכות היחסים סביבך. עבור מנגנון שכל תפקידו הוא ביטחון, זה מסוכן.
לכן פחד מהצלחה הוא לא פרדוקס. הוא הגיוני לחלוטין מנקודת המבט של התת מודע. כבר ב-1915 זיגמונד פרויד כתב מאמר על "אלה שנהרסים על ידי ההצלחה", אנשים שמתפרקים דווקא ברגע שמשאלת חייהם מתגשמת. מאה שנה אחרי, מחקר על המנגנון התת מודע מראה בדיוק את אותו דבר. הרבה התנהגויות שנראות כמו הרס עצמי התחילו את חייהן כהגנה עצמית. הן נבנו פעם, בדרך כלל בילדות, כדי להגן עליך ממשהו: מבושה, מדחייה, מאכזבה. פעם זה עבד. היום זה פשוט הרגל ישן שרץ אוטומטית וממשיך "להגן" עליך מדברים שכבר לא מסוכנים.
תחשוב על זה ככה: אזור הנוחות שלך הוא לא מקום נעים. הוא פשוט מקום מוכר. והתת מודע יעדיף אומללות מוכרת על פני אושר לא מוכר, כמעט בכל פעם. זו הסיבה שאתה חוזר לאותם דפוסים גם כשאתה שונא אותם.
ויש כאן עוד שכבה, ותלמידים שלי תמיד מופתעים ממנה. לפעמים הסבוטאז' הוא לא רק פחד, אלא נאמנות. נאמנות סמויה לגרסה ישנה שלך, או אפילו למשפחה שבה גדלת. אם למדת בבית ש"אצלנו לא מצליחים", או ש"כסף מקלקל אנשים", אז כל פעם שאתה מתקרב להצלחה אתה מרגיש, בלי לדעת למה, שאתה בוגד במשהו. התת מודע מזהה את זה כסכנה חברתית ומחזיר אותך לשורה. אתה לא מפיל את עצמך כי אתה חלש. אתה מפיל את עצמך כי חלק ממך משוכנע שכך אתה נשאר שייך ובטוח. וזו בדיוק הנקודה שאי אפשר לחשוב עליה החוצה לבד, כי היא לא במחשבה. היא בתגובה האוטומטית.
מאיפה נובעת החבלה העצמית ולמה זו לא אשמתך?
אני רוצה שתשחרר משהו כאן, כי זה קריטי. הדפוס הזה לא נבחר על ידך. ילד קטן שלמד ש"אם אבלוט אקבל ביקורת" בנה לעצמו אסטרטגיה מבריקה: להישאר קטן, לא לבלוט, לא לסכן. האסטרטגיה הזו הצילה אותו רגשית באותה תקופה. הבעיה היא שהילד גדל, הנסיבות השתנו, אבל התוכנה נשארה. עכשיו אותו מבוגר מוכשר "שוכח" להגיש הצעה, נכנס למערכת יחסים שנועדה להיכשל, או מפוצץ ראיון עבודה, ולא מבין למה.
לכן אני לא אוהב את המילה "הרס עצמי". היא מאשימה אותך. היא נשמעת כאילו יש בך משהו פגום. אין. יש בך מערכת הגנה נאמנה מדי, שממשיכה להילחם במלחמה שכבר הסתיימה. וכשמפסיקים להאשים ומתחילים להבין, קורה משהו, מפסיקים להילחם בעצמנו ומתחילים לזהות את המנגנון. זה הרגע שבו הכל מתחיל להשתנות.
איך מפסיקים לסבוטז' את עצמנו?
לא בכוח רצון. אני מבטיח לך שזה בולשיט. אתה לא יכול לרצות חזק יותר ממנגנון שרץ בשכבה עמוקה יותר מהרצון. מה שכן עובד זה תהליך של זיהוי ואז שחרור. הנה השלד:
- זהה את האשכול, לא את האירוע הבודד. אל תשאל "למה איחרתי היום". שאל "מה חוזר אצלי בכל פעם שמשהו טוב מתקרב". תסתכל על זוגיות, כסף ועבודה יחד. הדפוס אחד. הביטויים שונים.
- תן שם לתפקיד שהדפוס ממלא. מה הוא מנסה להגן עליך ממנו? מבושה? מדחייה? מהחשיפה שבהצלחה? הרגע שאתה מבין מה הוא "מגן" עליך, הוא מאבד חצי מהכוח שלו.
- הפרד בין המחשבה לבין האמת. "אני לא ראוי" זו מחשבה שהדפוס מייצר, לא עובדה. שים לב אליה בלי לריב איתה ובלי לאמץ אותה כאמת מוחלטת.
- עשה את הצעד הקטן שהדפוס הכי מפחד ממנו. שלח את המייל. תגיד את המשפט. הישאר בשיחה הקשה במקום להיעלם. כל פעם שתעשה את ההפך מהדפוס, אתה מלמד את התת מודע שהצלחה היא לא מסוכנת.
וכאן החסם האמיתי: את הדפוס שלך כמעט בלתי אפשרי לראות לבד. הוא בדיוק הנקודה העיוורת שלך. הוא מתחפש להיגיון, לתירוץ, ל"ככה אני". בדיוק כמו שאתה לא רואה את שפת הגוף שלך מבחוץ בלי מראה או מצלמה, אתה לא רואה את הדפוס שלך בלי מישהו שיודע לקרוא אנשים ומצביע עליו. זה בדיוק מה שאני עושה.
אם אתה רוצה להעמיק בזיהוי הסימנים הלא מילוליים שהגוף מסגיר, קרא את המדריך שלי על איך לקרוא שפת גוף. ואם השורש אצלך הוא ביטחון עצמי רעוע שמזין את החבלה העצמית, יעזרו לך המאמרים על שפת גוף של ביטחון ועל איך להיות בטוח בעצמך.
הרגע שבו זה מפסיק: זיהוי הדפוס בפגישה אחת
אחרי 30 שנה של קריאת אנשים, אני יכול להגיד לך דבר אחד בוודאות. אתה לא צריך שנים של טיפול כדי לחפור בכל זיכרון מהעבר. אתה צריך לזהות את הדפוס האחד שהתת מודע שלך מריץ אוטומטית, ולשחרר אותו מהתפקיד. זה מה שאני עושה ב-ONE SHOT: פגישת שינוי אחת, ממוקדת, שבה אנחנו מזהים יחד את מנגנון החבלה העצמית שלך ופורצים אותו. בלי מסכות, בלי טריקים זולים. אתה יוצא רואה את עצמך אחרת.
חבלה עצמית היא כמעט תמיד חלק מסיפור גדול יותר. במדריך שלי על דפוסים חוזרים בחיים אני מסביר למה התת מודע מחזיר אתכם לאותו מקום בדיוק, ומה באמת משחרר את זה.
אתה לא נגד עצמך. חלק ממך מנסה להגן עליך בדרך ישנה. בוא נדבר איתו, ונשחרר אותך לחיות את החיים שתמיד חלמת עליהם במקום רק לשרוד את היום. לחצו כאן לתאם פגישת ONE SHOT אחת שתשנה את הדפוס.
שאלות נפוצות על סבוטאז' עצמי
מה ההבדל בין סבוטאז' עצמי לבין עצלות?
עצלות היא היעדר רצון לפעול. סבוטאז' עצמי הוא בדיוק ההפך. אתה מאוד רוצה להצליח, ודווקא בגלל זה חלק תת מודע ממך בולם אותך, כי ההצלחה מרגישה לו מסוכנת. אם היית רק עצל, לא היית סובל מזה. הסבל עצמו הוא הסימן שאתה רוצה, ומשהו עוצר אותך.
למה אני הורס לעצמי דווקא כשהכל הולך טוב?
כי הצלחה היא שינוי, והתת מודע תופס כל שינוי כאיום, גם שינוי חיובי. ככל שאתה מתקרב למשהו שאתה רוצה, החרדה מהלא מוכר עולה, והדפוס נכנס לפעולה כדי להחזיר אותך למקום המוכר. זה נקרא פחד מהצלחה, והוא נפוץ הרבה יותר ממה שנדמה.
האם אפשר לעצור חבלה עצמית לבד?
אפשר להתחיל: לזהות אשכול חוזר, לתת שם לתפקיד של הדפוס, ולעשות צעדים קטנים בכיוון ההפוך. אבל הדפוס הוא הנקודה העיוורת שלך, ולכן קשה מאוד לראות אותו לבד. בדיוק כאן עוזר מישהו מבחוץ שיודע לקרוא אנשים ולהצביע על מה שאתה לא רואה.
סבוטאז', סבוטז' או חבלה עצמית, מה נכון?
הכל נכון. "סבוטאז'" ו"סבוטז'" הם שני איותים של אותה מילה לועזית (self sabotage), ו"חבלה עצמית" או "הרס עצמי" הם התרגום העברי. כולם מתארים את אותו מנגנון, בחירות שמפילות אותך מהמטרה שאתה עצמך רוצה.
סבוטאז' עצמי זה דיכאון?
חבלה עצמית היא דפוס התנהגות, לא אבחנה. עם זאת, כשהיא מלווה בתחושת ריקנות מתמשכת, ייאוש או מחשבות אובדניות, חשוב לפנות לעזרה מקצועית. תהליך זיהוי דפוסים אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי כשיש צורך בו. אז לא בהכרח דיכאון, אבל השניים לפעמים מופיעים יחד.
מקורות
- Jones, E. E., & Berglas, S. (1978). Control of attributions about the self through self-handicapping strategies. Personality and Social Psychology Bulletin. ההגדרה המקורית של חבלה עצמית מקדימה (self-handicapping).
- Freud, S. (1916). "Those Wrecked by Success", מתוך Some Character-Types Met with in Psycho-Analytic Work. תיאור מוקדם של אנשים שמתפרקים ברגע ההצלחה.
- ספרות פסיכולוגית עדכנית על מנגנוני הגנה תת מודעים ופחד מהצלחה, המתארת כיצד התנהגויות שנראות כהרס עצמי החלו כהגנה עצמית.
- גולן, ר. "איך לדבר עם הגוף", וניסיון מקצועי מצטבר בקריאת שפת גוף וזיהוי דפוסי התנהגות.
הערת אחריות: התוכן במאמר הוא מידע כללי והכוונה אישית, ואינו מהווה תחליף לטיפול פסיכולוגי, אבחון או ייעוץ מקצועי. תהליך ONE SHOT הוא תהליך אימון ושינוי, לא טיפול פסיכיאטרי או פסיכותרפיה קלינית. אם אתם חווים מצוקה נפשית מתמשכת, תחושת ריקנות עמוקה או מחשבות אובדניות, פנו לעזרה מקצועית. קו הסיוע של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) זמין בטלפון 1201, חינם ואנונימי, 24 שעות ביממה. למצב חירום מיידי: 101.