איך מזהים שקרן? לא לפי סימן בודד, אין "אף פינוקיו" ואין מבט מסגיר. הדרך האמינה היחידה היא שיטה
לומדים את ההתנהגות הרגילה של האדם (בייסליין), מזהים סטיות ממנה ברגעים ספציפיים, מחפשים אשכול של כמה סימנים יחד, ובודקים מה מופיע בדיוק בנקודות הלחץ של השיחה. סימנים מעידים על לחץ, לא על שקר, והשיטה הזו יודעת להבדיל.
אם הגעתם לכאן אחרי חיפוש של "איך לזהות שקרן", כנראה שמישהו בחייכם, שותף עסקי, מועמד לעבודה, ילד מתבגר או בן זוג, גרם לכם לתחושה שמשהו לא מסתדר. החדשות הרעות
רוב מה ששמעתם על זיהוי שקרים פשוט לא נכון, והמחקר המדעי קבר את המיתוסים האלה כבר לפני שנים. החדשות הטובות
קיימת שיטה אמיתית, מבוססת מחקר וניסיון חקירתי, שמעלה משמעותית את הסיכוי שלכם לזהות מתי מסתירים מכם משהו. במאמר הזה נפרק קודם את המיתוסים, ואז נבנה את השיטה, שלב אחר שלב.
למה כל מה שלימדו אתכם על זיהוי שקרים שגוי?
נתחיל בניפוץ שלושת המיתוסים הגדולים:
מיתוס 1
מי שנוגע באף, משקר. "אפקט פינוקיו" הוא אולי המיתוס המפורסם בתחום, והוא פשוט לא מחזיק מים. אנשים נוגעים באף כי מגרד להם, כי האוויר יבש, או כתנועת הרגעה עצמית ברגע של מתח. ומתח, חשוב להדגיש, אינו שקר
גם אדם דובר אמת שנחקר או מרגיש מואשם, לחוץ.
מיתוס 2
מי שמסיט מבט, מסתיר משהו. זו האמונה הנפוצה בעולם
פרויקט מחקר בינלאומי (Global Deception Research Team, 2006) בדק אמונות על שקר ביותר מ-70 מדינות, והאמונה "שקרנים מסיטים מבט" הופיעה כמעט בכולן. הבעיה? המחקר האמפירי לא מוצא לה תמיכה. אנשים מסיטים מבט כשהם נזכרים בפרטים, מעבדים מידע או נבוכים, ושקרנים מנוסים, שמכירים את המיתוס בדיוק כמוכם, דווקא נועלים עליכם מבט ישיר ומאומץ.
מיתוס 3
יש רשימת סימנים שמסגירה כל שקרן. זה המיתוס העמוק מכולם. המטא־אנליזה המקיפה של בלה דה־פאולו ועמיתיה (2003), שסקרה יותר ממאה מחקרים על רמזים לשקר, הגיעה למסקנה חד־משמעית
אין אף סימן התנהגותי בודד שמעיד באופן מהימן על שקר. הרמזים שכן נמצאו הם חלשים, לא עקביים, ותלויים מאוד בהקשר, במוטיבציה של המשקר ובאדם הספציפי. מי שמחפש "סימן קסם", נידון לטעות.
אז אם אין סימן בודד, מה כן יש? יש תבנית. וכדי לראות תבנית, צריך שיטה.
השיטה האמיתית: בייסליין, סטיות, אשכולות ונקודות לחץ
זו השיטה שחוקרים מקצועיים עובדים לפיה, וזו השיטה שאתם יכולים לאמץ. ארבעה שלבים, בסדר קבוע:
- שלב 1, בניית בייסליין: לפני שמגיעים לנושא הרגיש, צפו באדם במצב רגוע. פתחו בשיחה ניטרלית, נושאים שאין לו סיבה לשקר בהם, ולמדו את ההתנהגות הרגילה שלו: קצב דיבור, כמות תנועות ידיים, דפוס קשר עין, תנוחה, כמה פירוט הוא נוטה לתת בתשובות. זה קו האפס. בלעדיו, כל "סימן" שתראו הוא רעש.
- שלב 2, זיהוי סטיות: כשעוברים לנושא הרגיש, אל תחפשו "סימני שקר", חפשו שינויים מהבייסליין. אדם דברן שנעשה פתאום לקוני. אדם שדיבר בידיים והידיים קפאו. קצב תשובה שמאט דווקא בשאלה אחת. הסטייה היא המידע, לא ההתנהגות עצמה.
- שלב 3, חיפוש אשכולות: סטייה בודדת עדיין לא אומרת כלום. חפשו שלושה סימנים או יותר שמופיעים יחד, בחלון זמן קצר, בתגובה לאותה שאלה: למשל, השהיה בתשובה, ירידה חדה במחוות הידיים ותנועת הרגעה עצמית (מגע בצוואר, שפשוף ידיים) בבת אחת. אשכול הוא איתות אמיתי; סימן בודד הוא ניחוש.
- שלב 4, נקודות לחץ: העיקרון החשוב ביותר הוא התזמון. סימנים חשובים רק כשהם מופיעים בצמוד לגירוי ספציפי. אם האשכול מופיע בדיוק כשאתם שואלים "איפה היית ביום שלישי בערב?", וחוזר בכל פעם שאתם חוזרים לאותה נקודה, יש לכם ממצא. שאלו את עצמכם תמיד: מה בדיוק נאמר שנייה לפני שההתנהגות השתנתה?
שימו לב למה שהשיטה הזו לא עושה
היא לא מכריזה "שקרן!". היא מסמנת נקודות חמות, רגעים בשיחה שבהם משהו קרה, ואז אתם חוזרים אליהן בשאלות נוספות ואוספים עוד מידע. השיטה הזו היא יישום ממוקד של עקרונות קריאת אנשים כלליים; אם עדיין לא שולטים בהם, מומלץ להתחיל מהמדריך המלא לקריאת שפת גוף ולחזור לכאן.
טבלת הסימנים: מה כל סימן באמת אומר?
הטבלה הבאה מרכזת את הסימנים שאנשים הכי אוהבים לצטט, ומעמידה אותם במקומם הנכון
מה הסימן באמת אומר, ומתי הוא כן ראוי לתשומת לב.
| הסימן | מה הוא באמת אומר | מתי הוא כן מחשיד |
|---|---|---|
| מגע באף או בפנים | גירוד, יובש, או תנועת הרגעה עצמית בלחץ, לחץ אינו שקר | כשהוא סטייה מהבייסליין ומופיע באשכול, בדיוק בשאלה רגישה, שוב ושוב |
| הימנעות מקשר עין | מאמץ חשיבה, היזכרות, מבוכה, הרגל אישי או נורמה תרבותית | כששינוי חד בדפוס קשר העין (ניתוק או נעילה מאומצת) מופיע רק סביב נושא מסוים |
| שילוב ידיים | נוחות, קור, הרגל, אחת מתנוחות המנוחה הנפוצות ביותר | כשאדם פתוח בתנועותיו נסגר בבת אחת בתגובה לשאלה, יחד עם סימנים נוספים |
| קיפאון ותנועתיות מופחתת | ריכוז או האזנה, אבל גם עצירה מכוונת של הגוף תחת עומס קוגניטיבי | כשאדם שמדבר בידיים באופן טבעי "קופא" דווקא בגרסה שהוא מספר על האירוע הקריטי |
| השהיה לפני תשובה | חשיבה, שקילת ניסוח, או שאלה שדורשת היזכרות אמיתית | כשההשהיות מתארכות באופן עקבי רק בשאלות מסוימות, בניגוד לקצב הרגיל של האדם |
| עודף פירוט ושכנוע | לפעמים פשוט אופי דברן או רצון להיות מובן | כשאדם עונה על שאלה פשוטה בנאום הגנתי שאיש לא ביקש, ומוסיף הצהרות כמו "אני נשבע" |
העיקרון שחוזר בכל שורה
העמודה האמצעית היא ברירת המחדל. רק כשמתקיימים שלושת התנאים, סטייה מבייסליין, אשכול, ותזמון צמוד לנקודת לחץ, עוברים לעמודה הימנית.
לזהות שקר לפי העיניים: מה באמת קורה שם?
אם חיפשתם פעם איך לזהות שקרן, כמעט בטוח שנתקלתם בתיאוריה הזו
מבט למעלה־שמאלה סימן להיזכרות, מבט למעלה־ימינה סימן להמצאה, כלומר לשקר. התיאוריה הזו, שמקורה בעולם ה-NLP, נשמעת מדעית להפליא. יש לה רק בעיה אחת
היא נבדקה, ונכשלה. ריצ'רד וייזמן ועמיתיו (2012) העמידו אותה לשלושה מבחנים מבוקרים, כולל ניתוח הקלטות של אנשים אמיתיים במסיבות עיתונאים שחלקם התגלו בדיעבד כמשקרים. התוצאה
אפס קשר בין כיוון המבט לבין אמת או שקר. אני אומר את זה חד
מי שמלמד אתכם לזהות שקר לפי כיוון העיניים, מוכר לכם מפה של אוצר שלא קיים.
אז העיניים חסרות ערך? ממש לא. הן פשוט מספרות סיפור אחר ממה שלימדו אתכם. שלושה דברים שהעיניים כן מראות, וכולם עובדים רק ביחס לבייסליין:
- שינוי בקצב המצמוץ: עומס קוגניטיבי, כמו בנייה של סיפור והחזקתו עקבי, משנה את קצב המצמוץ. אצל חלק מהאנשים המצמוץ פוחת בזמן המאמץ עצמו ומתפרץ מיד אחריו, אצל אחרים הוא מואץ. הכיוון פחות חשוב מהעובדה שהקצב השתנה ביחס לקצב הרגיל של האדם, בדיוק סביב השאלה הרגישה.
- האישונים: התרחבות אישונים היא תגובה של מערכת העצבים האוטונומית לעוררות ולמאמץ מנטלי, ואי אפשר לזייף או לדכא אותה. היא לא אומרת "שקר", היא אומרת "משהו קורה כאן עכשיו". בתאורה קבועה, שינוי פתאומי באישונים בנקודת לחץ הוא איתות ששווה שאלה נוספת.
- חסימת עיניים (eye-block): עצימת עיניים ממושכת מהרגיל, כיסוי העיניים ביד או שפשוף עפעפיים בזמן תשובה, הן התנהגויות חסימה: הגוף מנסה, מילולית, לא לראות את מה שמולו. ג'ו נבארו תיאר אותן כאחד מסימני אי־הנוחות העקביים ביותר. שוב, לא הוכחת שקר, אלא סימון של רגע לא נוח שכדאי לחקור.
שימו לב להיגיון המשותף
כיוון המבט הוא מיתוס, אבל שינוי פיזיולוגי לא רצוני סביב נקודת לחץ הוא מידע. זה בדיוק ההבדל בין קריאת עיניים של סרטים לקריאת עיניים של אנשי מקצוע.
סימני שקר: הרשימה הכנה
מי שמחפש "סימני שקר" רוצה רשימה. אז הנה רשימה, אבל עם אזהרת שימוש שאני לא מוכן לוותר עליה
כל סימן ברשימה הזו מעיד על לחץ או על עומס מחשבתי, לא על שקר, וכל אחד מהם קיים גם אצל דוברי אמת. הרשימה שווה משהו רק כשמצטרפים שלושת התנאים שכבר הכרתם
סטייה מהבייסליין, אשכול של שלושה סימנים או יותר, ותזמון צמוד לנקודת לחץ. אלה הסימנים ששווה להכיר:
- השהיה חריגה לפני תשובה, דווקא בשאלות שאמורות להיות פשוטות ("איפה היית אתמול?").
- ירידה חדה במחוות הידיים, אדם שמדבר בידיים ופתאום קופא, הגוף "חוסך אנרגיה" למאמץ המחשבתי.
- תנועות הרגעה עצמית, מגע בצוואר, שפשוף ידיים, משחק בטבעת או בשיער, שמתגברות סביב נושא מסוים.
- חזרה על השאלה במקום תשובה, "אם אני מרמה אותך? למה שארמה אותך?", קניית זמן לבניית גרסה.
- עודף פרטים ושכנוע שאיש לא ביקש, נאום הגנתי על שאלה של משפט אחד, כולל "אני נשבע" ו"תאמין לי".
- הכחשות מרחיקות, ניסוחים כמו "אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה" במקום "לא עשיתי את זה", שפה שבורחת מהמעשה הספציפי.
- חוסר התאמה בין ערוצים, הראש מנענע "לא" קלות בזמן שהפה אומר "כן", או חיוך שמופיע בתזמון לא הגיוני. זה הסימן שהכי קרוב ללב השיטה שלי: הגוף מדבר גם כשאתה שותק, ולפעמים הוא אומר את ההפך מהמילים.
ואם אתם מחפשים סימנים לכך ששיקרו לכם בשיחה שכבר קרתה, אותו היגיון עובד גם בדיעבד
אל תשאלו "האם הוא נגע באף", שאלו "באיזה רגע בשיחה ההתנהגות שלו השתנתה, ומה בדיוק נאמר שנייה לפני". התשובה לשאלה איך לזהות שקרן אף פעם לא נמצאת בסימן, היא נמצאת בתבנית.
מיקרו הבעות: הדליפה שקשה להסתיר
אם יש ערוץ אחד שבו ההסתרה נסדקת, אלה הפנים, אבל לא בדרך שרוב האנשים חושבים. פול אקמן, מחלוצי חקר הרגשות והבעות הפנים, תיאר תופעה שהוא כינה "דליפה" (leakage)
כשאדם מנסה להסוות רגש, הרגש האמיתי מבליח לשבריר שנייה, לרוב פחות מחצי שנייה, דרך שרירי הפנים, לפני שהשליטה המודעת מספיקה לחסום אותו. אלה מיקרו הבעות.
דוגמה
אתם שואלים שותף עסקי אם הוא שלם עם ההסכם. הוא עונה "לגמרי", מחייך, אבל לרגע קצרצר, לפני החיוך, חולפת על פניו הבעת בוז חטופה
זווית שפה אחת שמתרוממת. החיוך שבא אחריה אמיתי למראה, אבל ההבלחה כבר סיפרה לכם שקיים רגש שלא עולה בקנה אחד עם המילים.
חשוב לדייק
מיקרו הבעה אינה הוכחה לשקר. היא הוכחה לפער, בין הרגש המוצג לרגש שהורגש בפועל. את הסיבה לפער עדיין צריך לברר. אבל בשילוב עם השיטה שתיארנו, כשמיקרו הבעה מופיעה בדיוק בנקודת לחץ, לצד אשכול סימנים בגוף, היא אחד הכלים החזקים ביותר שקיימים. זהו תחום שדורש לימוד ותרגול ייעודיים, ולכן הקדשנו לו מדריך מלא למיקרו הבעות, מומלץ להמשיך משם.
ועוד נקודה שחשוב שתבינו
את רוב סימני הלחץ שברשימות, שקרן מיומן לומד לדכא עם הזמן. את הדליפה בפנים, כמעט אף אחד לא מצליח. לכן זיהוי מיקרו הבעות הוא היתרון האחד שבאמת ניתן לאימון מדיד
מי שמתרגל נכון רואה היום מה שאתמול פספס. זה בדיוק מה שבניתי בקורס המיקרו הבעות שלי
תרגול מדורג, מתמונות סטילס עד וידאו בקצב אמיתי, עד ששבע ההבעות האוניברסליות קופצות לכם לעין לבד.
רגע של יושרה: מה באמת אפשר, ומה אי אפשר, לזהות?
לפני שתצאו לצוד שקרנים, חובה עלינו לעצור ולומר את האמת המדעית במלואה, כי מי שמלמד זיהוי שקרים בלי ההסתייגות הזו, מטעה אתכם.
- בני אדם גרועים בזה מטבעם. המטא־אנליזה של צ'רלס בונד ובלה דה־פאולו (2006), שסיכמה מאות מחקרים ועשרות אלפי שיפוטים, מצאה דיוק ממוצע של כ-54% בהבחנה בין אמת לשקר, קרוב באופן מביך להטלת מטבע. וזה נכון גם לאנשי מקצוע שבטוחים ביכולתם.
- אימון כן משפר. מחקריהם של אקמן ומורין או'סאליבן זיהו קבוצות קטנות של מאבחנים מדויקים במיוחד, והראו שאימון ממוקד, בזיהוי מיקרו הבעות ובשיטת עבודה מובנית של בייסליין ואשכולות, מעלה את הדיוק מעבר לממוצע. הפער בין 54% לביצועים של מאובחנים מיומנים הוא בדיוק הפער שהשיטה במאמר הזה מנסה לסגור.
איך מתרגלים זיהוי שקרים בפועל?
כמו כל מיומנות תפיסתית, גם זו נבנית בתרגול שיטתי. כמה כלים שעובדים:
- ראיונות עם אמת ידועה: צפו בהקלטות של ראיונות ועדויות שבהם האמת כבר ידועה בדיעבד (פרשיות שנחשפו, הודאות מאוחרות). צפו פעם ראשונה בלי לדעת את הסוף, סמנו נקודות חמות, ואז השוו לעובדות. זהו תרגול עם משוב, הסוג היחיד שבאמת משפר.
- תרגול בייסליין יומי: בכל שיחה משמעותית, הקדישו את הדקות הראשונות לבניית בייסליין מודעת. זה הרגל שהופך אוטומטי תוך שבועות.
- משחק שלוש העובדות: בקשו מחבר לספר לכם שלוש עובדות על עצמו, אחת מהן שקרית, ונסו לזהות אותה לפי השיטה: בייסליין משתי האמיתות, סטיות ואשכולות בשלישית. החליפו תפקידים, לנסות לשקר בעצמכם מלמד לא פחות.
- אימון מיקרו הבעות: זיהוי הבעות חטופות הוא מיומנות שניתנת לאימון מדיד, אקמן הראה שאפשר לשפר אותה משמעותית בתרגול ממוקד יחסית קצר. תרגול מובנה כזה, עם תמונות ווידאו בקצב הולך ועולה, הוא לב קורס המיקרו הבעות שלי.
- יומן קריאה: אחרי כל אינטראקציה שבה זיהיתם נקודה חמה, רשמו: מה היה הגירוי, מה היו הסימנים, מה חשבתם שקורה, ומה התברר בפועל. ההשוואה בין הניבוי לתוצאה היא המורה הטוב ביותר שלכם.
ולמי שרוצה את התמונה הרחבה, לא רק זיהוי שקרים אלא קריאת אנשים מלאה, הבסיס נמצא בקורס הדיגיטלי "הכוח של שפת הגוף", שבונה את היסודות שהמאמר הזה נשען עליהם.
זיהוי שקרים זו מיומנות נלמדת, לא אינטואיציה
אני רוצה לחדד נקודה אחת, כי היא משנה את כל הגישה. זוכרים את ה-54%? זה לא נתון על "אנשים רגילים", המחקרים של בונד ודה־פאולו מצאו שגם אנשי מקצוע שבטוחים באינטואיציה שלהם, בלי אימון מובנה, נשארים קרובים למטבע. כלומר
תחושת בטן, ניסיון חיים ואפילו עשרים שנה בתפקיד חקירתי, לא מספיקים לבד. מה שכן מזיז את המחט הוא אימון שיטתי
בניית בייסליין מודעת, חיפוש אשכולות במקום סימנים בודדים, וכיול מתמיד של הקריאה שלכם מול המציאות.
ולכן אני לא אבטיח לכם "תזהו כל שקרן", מי שמבטיח את זה, משקר לכם בעצמו. מה שאני כן יכול להבטיח
מי שמתאמן בשיטה, עם משוב על כל קריאה, מפסיק לנחש ומתחיל למדוד. את המסלול המלא הזה בניתי בקורס שפת גוף "הכוח של שפת הגוף", היסודות, התרגול המצולם והמשימות שהופכות את העקרונות שקראתם כאן להרגל. ולצוותים שרוצים לתרגל את זה יחד, מנהלי משא ומתן, אנשי מכירות, מגייסים, אני מעביר סדנת שפת גוף שבה מכיילים את הקריאה על אנשים אמיתיים, בזמן אמת.
פוליגרף מול ניתוח שפת גוף, מה ההבדל ומה קביל
ההבדל פשוט ממה שנדמה
הפוליגרף לא מודד שקר. הוא מודד עוררות פיזיולוגית, קצב לב, הזעה, נשימה, מוליכות עורית, ומניח שהשקר מייצר עוררות. ניתוח שפת גוף לא מודד שקר גם הוא. הוא מזהה סטייה מקו הבסיס ההתנהגותי. שתי השיטות מסתכלות בדיוק על אותו דבר
לחץ. לא על אמת.
ומכאן נובעת המגבלה של שתיהן. אדם חף מפשע שמפחד שלא יאמינו לו, יראה עוררות. מי שמשקר ברוגע, בלי טיפת חרדה, לא יראה כלום. זו לא תקלה בציוד, זו תקרת הזכוכית של הרעיון עצמו. בישראל תוצאות פוליגרף אינן קבילות כראיה בהליך פלילי, ובהליך אזרחי הן נכנסות רק בהסכמת שני הצדדים מראש.
אז מה ניתוח התנהגותי כן מוסיף? לא ודאות, הקשר. הפוליגרף נותן מספר על שאלה אחת בחדר סטרילי. קריאת אדם נותנת לכם איפה בשיחה משהו זז, על איזו מילה בדיוק ולאיזה כיוון, וזה מוביל אתכם לשאלה הבאה שכדאי לשאול. זה כלי חקירה, לא כלי הכרעה. ההבדל הזה הוא כל ההבדל.
ואם אתם רוצים לראות מה קורה כשמתייחסים לזה כאל כלי הכרעה, תסתכלו על תוכנית SPOT של ה-TSA
מאות מיליוני דולרים, אלפי סוקרים בשדות תעופה אמריקאיים שאומנו לזהות "אותות התנהגותיים" של כוונת זדון. דוח ה-GAO משנת 2013 קבע שאין ראיות מדעיות תקפות לכך שהתוכנית עובדת, והמליץ לצמצם את מימונה. כשלוקחים אינדיקציה רכה והופכים אותה לפסק דין, היא נשברת. אני אומר את זה כמי שמלמד את הכלים האלה 30 שנה
הגוף מדבר גם כשאתה שותק, אבל הוא לא נותן עדות בבית משפט.
שפת גוף של פושעים ופסיכופתים, מה נכון ומה טלוויזיה
זו הזווית שהכי אוהבים למכור בהרצאות, אז בואו נתחיל דווקא מהצד הלא זוהר. אין "שפת גוף של פושע". אין מבט, אין תנוחה ואין מחווה שמסגירה עבר פלילי. מי שמבטיח לכם לזהות פושע בחדר לפי איך שהוא יושב, אני מבטיח לכם, זה בולשיט.
מה כן נמצא בספרות המחקרית על פסיכופתיה? בעיקר דברים שקשה לראות בעין
רגישות מופחתת לרמזי מצוקה אצל אחרים, עוררות פיזיולוגית נמוכה במצבים שאמורים להלחיץ, ושטף מילולי גבוה שלא תמיד מגובה בעקביות. רוברט הייר, שפיתח את שאלון ה-PCL-R, בנה כלי אבחון שדורש ראיון מובנה ותיק היסטורי מלא, לא הצצה בשפת גוף. וגם אז, בידי קלינאי מוסמך בלבד.
ולמה זה מסוכן? שתי מילים
שיעור בסיס. פסיכופתיה נאמדת בסביבות אחוז אחד מהאוכלוסייה. גם אילו הייתה לכם שיטה מדויקת ב-90%, ורגע, כבר ראינו שהמספר האמיתי קרוב ל-54%, רוב מי שהייתם מסמנים כפסיכופת היו אנשים רגילים לגמרי. ואז נכנסת הטיה מסוכנת עוד יותר
ברגע שתייגתם מישהו בראש שלכם, המוח מפסיק לאסוף מידע ומתחיל לאסוף הוכחות. כל דבר שיעשה יתפרש כאישור. זו לא קריאה שלו, זו קריאה של עצמכם.
אז מה כן שימושי?
להפסיק לשאול "מי הוא" ולהתחיל לשאול "מה קורה כאן". במקום לחפש את הפושע, חפשו התנהגות.
חוסר עקביות בין הסיפורים לאורך זמן, לחץ שמופעל עליכם להחליט מהר, גבולות שנבדקים בקטן לפני שנפרצים בגדול, ופער חוזר בין מילים למעשים. אלה סימנים על מה שקורה בקשר הזה, לא תווית על בן אדם, ולזה קוראים הערכת סיכון. הרחבתי על הדפוסים האלה במדריך איך לזהות מניפולטור.
ואם אתם עכשיו במצב שבו אתם באמת חוששים לביטחון שלכם, זה כבר לא תרגיל בקריאת אנשים. המאמר הזה אינו תחליף לעזרה מקצועית. קו ער"ן זמין 24/7 בטלפון 1201, וקו הסיוע של משרד הרווחה בטלפון 118.
שאלות נפוצות על זיהוי שקרים
האם יש סימן אחד בטוח שמישהו משקר?
עשרות שנות מחקר, ובראשן המטא־אנליזה של דה־פאולו ועמיתיה, לא מצאו אף סימן בודד שמעיד באופן מהימן על שקר. מה שעובד הוא תבנית
סטייה מבייסליין, אשכול של כמה סימנים, ותזמון צמוד לנקודת לחץ בשיחה. אז לא, אין סימן אחד בטוח.
האם מגע באף מעיד על שקר?
"אפקט פינוקיו" הוא מיתוס. מגע באף הוא לרוב גירוד או תנועת הרגעה עצמית בלחץ, ולחץ מרגישים גם דוברי אמת שחוששים שלא יאמינו להם. בלי בייסליין, אשכול והקשר, לסימן הזה אין ערך. אז לא, מגע באף אינו מעיד על שקר.
האם שקרנים נמנעים מקשר עין?
זו האמונה הרווחת בעולם כולו, אך המחקר לא תומך בה. הסטת מבט מלווה חשיבה והיזכרות, ושקרנים מודעים דווקא מרבים בקשר עין מאומץ. המידע האמיתי הוא שינוי חד בדפוס קשר העין של האדם הספציפי, סביב נושא ספציפי.
מהי מיקרו הבעה וכיצד היא קשורה לזיהוי שקרים?
מיקרו הבעה היא הבעת פנים אמיתית שמבליחה לשבריר שנייה לפני שהאדם מסתיר אותה, "דליפה" רגשית, במונחיו של אקמן. היא לא מוכיחה שקר, אבל חושפת פער בין הרגש המוצג לרגש האמיתי, ומסמנת בדיוק היכן לשאול עוד.
מה אחוז ההצלחה של אנשים בזיהוי שקרים?
כ-54% בממוצע, כמעט מטבע, לפי המטא־אנליזה של בונד ודה־פאולו. עם זאת, מחקרי אקמן ואו'סאליבן הראו שמאבחנים מאומנים, שעובדים בשיטה מובנית ומזהים מיקרו הבעות, מגיעים לתוצאות גבוהות משמעותית. ההבדל הוא אימון, לא כישרון.
האם אפשר לזהות שקר לפי כיוון המבט?
ישנה תאוריה שמבט למעלה וימינה מעיד על המצאה, נתון זה נבדק במחקר של ריצ'רד וייזמן ועמיתיו (2012) בשלושה ניסויים, ולא נמצא שום קשר בין כיוון המבט לשקר. ועל כן התשובה היא שלא ניתן לזהות שקר לפי כיוון מבט.
מה שכן יכול לרמז על משהו הוא שינוי בקצב המצמוץ ביחס לבייסליין, שינויי אישונים והתנהגויות חסימת עיניים, וגם אלה רק כחלק מאשכול.
מהם סימני השקר שכן שווה לשים לב אליהם?
השהיה חריגה לפני תשובה, ירידה פתאומית במחוות הידיים, תנועות הרגעה עצמית, חזרה על השאלה, עודף שכנוע שאיש לא ביקש, הכחשות מרחיקות וחוסר התאמה בין המילים לגוף. כל אחד מהם לבדו מעיד על לחץ בלבד; רק אשכול של כמה מהם, כסטייה מהבייסליין ובצמוד לנקודת לחץ, מצדיק בדיקה נוספת.
איך לזהות שקרן בשיחה יומיומית, בלי להפוך לחוקר?
שלושה הרגלים פשוטים
פתחו כל שיחה חשובה בכמה דקות ניטרליות כדי ללמוד את ההתנהגות הרגילה של האדם, שימו לב לרגעים שבהם משהו משתנה בבת אחת (קצב, ידיים, קול), וכשזה קורה, אל תאשימו, פשוט חזרו לאותה נקודה בשאלה פתוחה נוספת. מי ששלם עם התשובה יישאר יציב; מי שלא, יסגיר עוד סטיות.
מקורות והרחבה
- DePaulo, B. et al. (2003), "Cues to Deception", Psychological Bulletin: המטא־אנליזה שקבעה שאין סימן בודד מהימן לשקר.
- Bond, C. & DePaulo, B. (2006), "Accuracy of Deception Judgments", Personality and Social Psychology Review: ממצא ה-54%, דיוק ממוצע של בני אדם בזיהוי שקרים.
- Wiseman, R. et al. (2012), "The Eyes Don't Have It", PLoS ONE: שלושת הניסויים שהפריכו את מיתוס כיוון המבט של ה-NLP.
- The Global Deception Research Team (2006), "A World of Lies": הסקר הבינלאומי שתיעד את מיתוס "הסטת המבט" ביותר מ-70 מדינות.
- Paul Ekman, Telling Lies: היסודות של דליפה רגשית, מיקרו הבעות והבחנה בין רגש מוצג לרגש אמיתי; יחד עם מחקרי Ekman & O'Sullivan על מאבחנים מדויקים.
- Joe Navarro, What Every Body Is Saying: פרספקטיבת חוקר ה-FBI על נוחות מול אי־נוחות כמסגרת קריאה, במקום "סימני שקר".
- רונן גולן, "איך לדבר עם הגוף": יישום עקרונות הקריאה בעברית, מתוך ניסיון רב־שנים בהרצאות, בסדנאות ובהדרכת ארגונים בישראל.
הצעד המעשי הבא
היכולת לתפוס את ההבלחות של שבריר השנייה, מיקרו הבעות, היא המיומנות שמפרידה בין מי שמנחש למי שרואה. בקורס המיקרו הבעות שלי תלמדו לזהות את שבע ההבעות האוניברסליות בזמן אמת, עם תרגול מדורג ודוגמאות מצולמות. לפרטים והרשמה לחצו כאן.
רוצים להפוך את הידע הזה למיומנות אמיתית? בקורס שפת גוף אונליין שלי תלמדו לקרוא אנשים צעד-אחר-צעד, ומי שרוצה את המסלול המלא, הקורס הדיגיטלי יחד עם הספר "איך לדבר עם הגוף" זו החבילה שאני ממליץ עליה. לארגונים, סדנת שפת גוף.