מרגיש ריק בפנים למרות שהכל בסדר? אני אסביר לך מה באמת קורה

רגע לפני שמתחילים: המאמר הזה נוגע בתחושות כבדות. הוא מידע והכוונה אישית, לא תחליף לטיפול פסיכולוגי. אם תחושת הריקנות מלווה בדיכאון, במצוקה מתמשכת או במחשבות קשות, פנו לאיש מקצוע. קו ער"ן זמין בשבילכם 24/7, בחינם ובאנונימיות: 1201.

תחושת ריקנות כשהכל נראה בסדר היא לא קלקול ולא כפיות טובה. היא איתות של התת מודע שאתם חיים במצב הישרדות: מתפקדים, מספקים, עומדים בכל הציפיות, אבל לא באמת נוכחים בחיים שלכם. הריקנות לא אומרת שאתם שבורים. היא אומרת שדפוס אחד ישן עדיין מנהל אתכם, ודפוס שמזהים אפשר גם לשחרר.

אני רונן גולן, מומחה לשפת גוף ומיקרו הבעות ומחבר הספר "איך לדבר עם הגוף". שלושים שנה אני קורא אנשים למחייתי, וליוויתי מאות אנשים בתהליכי שינוי עמוקים. ואני רוצה לדבר איתכם על הכאב הכי שקט שאני פוגש. לא הדרמה הגדולה, לא המשבר שכולם רואים. אלא האנשים שמבחוץ הכל אצלם נראה מצוין: עבודה יציבה, זוגיות, ילדים, דירה, חופשה פעם בשנה. ובפנים, משהו אחד לא זז. קמים בבוקר, מתפקדים מעולה, עונים "הכל טוב" כששואלים. ובלילה, כשהבית שקט, מגיעה השאלה: זהו? אלה החיים?

למה אני מרגיש ריק בפנים דווקא כשהכל בסדר?

כשמשהו רע קורה בחיים, פרידה, אובדן, פיטורים, לכאב יש כתובת. אתם יודעים למה כואב, והסביבה יודעת לתמוך. אבל תחושת ריקנות פנימית שמגיעה כשהכל בסדר היא כאב בלי כתובת. אין את מי להאשים, אין סיפור לספר, ולכן רוב האנשים שאני פוגש עושים את הדבר הטבעי: מאשימים את עצמם. "מה לא בסדר איתי", "יש אנשים שהיו מתחלפים איתי ברגע", "אני סתם מפונק".

אני רוצה לעצור אתכם כאן, כי דווקא ההיגיון ההפוך הוא הנכון. העובדה שאין סיבה חיצונית לריקנות היא הרמז הכי חשוב שיש לכם. היא אומרת שהתשובה לא נמצאת בנסיבות, היא נמצאת בדפוס. משהו במערכת ההפעלה הפנימית שלכם רץ במצב שלא מאפשר לחיים הטובים האלה להיכנס פנימה. ואת זה, בניגוד לנסיבות, אפשר לשנות.

אחרי שלושים שנה של קריאת אנשים, אני מזהה את זה עוד לפני שהאדם מולי אומר מילה. הגוף מדבר גם כשאתה שותק. חיוך שנעצר לפני העיניים, כתפיים שמחזיקות משהו כבד, נשימה שטוחה של מישהו שכבר מזמן לא נשם עמוק באמת. מבחוץ הכל נראה בסדר. אבל בפנים, משהו אחד לא זז.

אגב, אם הגעתם לכאן אחרי שחיפשתם בגוגל "יש לי הכל אבל אני לא מאושר", "למה אני לא שמח" או "חוסר סיפוק בחיים למרות שהכל בסדר", אתם בחברה גדולה בהרבה ממה שנדמה לכם. פשוט אף אחד לא מדבר על זה בקול.

למה ההצלחה לא ממלאת את הריקנות?

רובנו גדלנו על משוואה פשוטה: תשיג, תרגיש. תעבור את המבחן, תמצא עבודה, תקנה דירה, תקים משפחה, ואז יגיע השקט. אבל המחקר על אושר מספר סיפור אחר. בשנת 1978 פרסמו בריקמן, קואטס וג'אנוף-בולמן מחקר מפורסם שהשווה זוכי לוטו לאנשים רגילים, ומצא שתוך זמן לא ארוך רמת האושר של הזוכים חזרה כמעט לנקודת ההתחלה שלהם. אני אומר את זה ביושרה: המדגם היה קטן והמחקר ישן, אבל העיקרון שעליו הוא הצביע, הסתגלות הדונית, שוחזר שוב ושוב מאז. אנחנו מתרגלים לכל שיפור, והוא מפסיק להיות מורגש.

הפסיכולוג טל בן שחר קרא לזה "אשליית ההגעה"

האמונה שברגע שנגיע ליעד הבא, נהיה מאושרים. ואז מגיעים, ותוך שבועיים היעד הופך לרצפה החדשה. מכירים את הרגע שבו השגתם משהו שחלמתם עליו, והרגשתם… כלום? הנהון פנימי קטן של "יופי, מה עכשיו"? זה בדיוק זה.

אבל שימו לב, כי כאן רוב ההסברים עוצרים ואני ממשיך, אשליית ההגעה מסבירה למה ההישג הבא לא ימלא אתכם. היא לא מסבירה למה גם הרגע הנוכחי לא ממלא אתכם. אנשים שמחוברים לעצמם מפיקים שמחה אמיתית מהיומיום גם בלי הישגים חדשים. אם אצלכם גם ההווה ריק, הבעיה היא לא ברשימת המטרות. היא בדפוס שמנתק אתכם ממה שכבר יש לכם.

מה זה מצב הישרדות ולמה נכנסתם אליו?

כאן אני מגיע לנקודה שבגללה כתבתי את המאמר הזה. אחרי מאות תהליכים עם אנשים, אני יכול להגיד לכם מה אני מוצא כמעט תמיד מאחורי הריקנות הזאת: דפוס הישרדות. אי שם בדרך, לרוב הרבה לפני שאתם זוכרים, המערכת שלכם למדה שהדרך הבטוחה לעבור את החיים היא לתפקד. להספיק, לרצות, לעמוד בציפיות, לא להכביד, לא לעשות בעיות. ולהרגיש? את זה נדחה למתי שיהיה זמן.

הדפוס הזה היה גאוני בזמנו. הוא באמת שמר עליכם. ילד שלומד לא להרגיש יותר מדי, שורד טוב יותר סביבה שלא היה בה מקום לרגש שלו. אבל הנה הבעיה, התת מודע מנהל אותך גם כשאתה בטוח שאתה בשליטה. הוא ממשיך להריץ את התוכנית הישנה גם כשהיא כבר מזמן לא נחוצה. אתם כבר לא ילדים, הסביבה כבר לא מאיימת, והמערכת עדיין נעולה על מצב הישרדות.

ולמה זה מייצר ריקנות? כי אי אפשר להרדים רגשות באופן סלקטיבי. כשהדפוס מכבה את הפחד, את הכאב ואת חוסר הנוחות, הוא מכבה יחד איתם גם את השמחה, את ההתרגשות ואת תחושת המשמעות. הרדמה רגשית היא תמיד הרדמה כללית. מה שנשאר זה תפקוד: יעיל, מרשים מבחוץ, וריק מבפנים. זה ההסבר האמיתי למה אתם מרגישים שאתם רק שורדים את היום במקום לחיות אותו.

ואם אתם מזהים את עצמכם, כנראה שתזהו גם את החברים של הדפוס הזה: החזרה לאותם מצבים שוב ושוב (כתבתי על זה במאמר על דפוסים חוזרים), והפער המתסכל בין מה שאתם יודעים שצריך לעשות לבין מה שאתם עושים בפועל (על זה במאמר אני יודע מה לעשות אבל לא עושה). זו לא בעיה של ידע או מוטיבציה. זה אותו דפוס אחד, שמופיע בתחפושות שונות.

איך מזהים שאתם שורדים את היום במקום לחיות אותו?

לפני שאתם עוברים על הטבלה, עיקרון אחד שאני חוזר עליו בכל מאמר שלי: סימן בודד לא אומר כלום. בן אדם יכול להיות עייף שבוע, עצבני חודש, ועדיין להיות בסדר גמור. מה שמחפשים זה אשכול של סימנים, וסטייה מהבסיס ההתנהגותי שלכם, כלומר שינוי לעומת מי שהייתם פעם. זו הדרך שבה אני קורא אנשים, וזו הדרך הנכונה לקרוא גם את עצמכם.

הסימן	איך זה נראה מבחוץ	מה באמת רץ שם
שגרה על טייס אוטומטי	ימים נמרחים, שבועות נעלמים, "רגע, כבר יולי?"	נוכחות כבויה, החוויה פשוט לא נרשמת
הישגים לא מורגשים	"יופי, מה עכשיו" אחרי כל הצלחה	מערכת הרגש מנותקת מהעשייה
מחכים לחופשה כדי לנוח מהחיים	הפנטזיה היא לישון, לא לחוות	החיים הפכו למשהו שצריך הפסקה ממנו
בריחות קטנות	גלילה, אוכל, קניות, סדרות עד השעות הקטנות	ניסיון למלא חלל רגשי בגירוי חיצוני
קצר בפתיל	התפרצות על שטויות, ואחריה אשמה	רגש דחוס שמוצא דלת אחורית
"הכל טוב" אוטומטי	אף אחד, כולל בן או בת הזוג, לא באמת יודע מה שלומכם	הדפוס שומר מרחק גם מהקרובים ביותר

עברתם על הטבלה והנהנתם יותר מפעמיים-שלוש? זה לא אומר שאתם שבורים. זה אומר שיש שם דפוס שעובד קשה מאוד. תכף נדבר על מה עושים איתו, אבל קודם עצירה אחת חשובה, שאסור לי ואסור לכם לדלג עליה.

מה ההבדל בין תחושת ריקנות לדיכאון?

אני חייב להיות איתכם ישר לגמרי, כי בנושא הזה אין מקום לשיווק. אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, ואני לא מאבחן אף אחד. ריקנות יכולה להיות ביטוי של דפוס הישרדות, אבל היא יכולה להיות גם תסמין של דיכאון קליני, מצב רפואי אמיתי שמטופל על ידי אנשי מקצוע. ההבחנה הזאת קריטית, ולכן הטבלה הבאה היא להתמצאות ראשונית בלבד. התמצאות, לא אבחון.

מאפיין	ריקנות דפוסית	דיכאון קליני
תפקוד יומיומי	נשמר, לעיתים אפילו מצוין	נפגע באופן ניכר
הנאה	יש רגעים נקודתיים, אבל הם לא נצברים לתחושת מלאות	אובדן הנאה כמעט מכל דבר, רוב הזמן
שינה ותיאבון	לרוב תקינים	שינויים בולטים לאורך זמן
התחושה המרכזית	"הכל בסדר, אבל כלום לא מרגיש"	כובד, ייאוש, תחושת חוסר ערך
הכיוון המומלץ	זיהוי הדפוס ועבודה ממוקדת	אבחון וטיפול מקצועי, שעובד

אם אתם מזהים את עצמכם בעמודת הדיכאון, מצב רוח ירוד רוב היום במשך שבועיים ומעלה, אובדן הנאה כמעט מכל דבר, פגיעה בשינה, בתיאבון או בתפקוד, אל תסתפקו במאמרים באינטרנט, כולל המאמר שלי. פנו לרופא המשפחה, לפסיכולוג או לפסיכיאטר. דיכאון הוא מצב שמטופל, והטיפול עובד. ואם עולות מחשבות קשות או אובדניות, קו ער"ן 1201 זמין עכשיו, 24/7, בחינם ובאנונימיות. במצב חירום מיידי: 101.

ובאותה יושרה: ONE SHOT, הפגישה שאני מקיים, היא תהליך אימוני של זיהוי ושחרור דפוסים. היא לא פסיכותרפיה ולא טיפול פסיכיאטרי, והיא לא באה להחליף אותם. אני אומר את זה בפירוש, כי בתחום שלנו יש יותר מדי אנשים שמבטיחים לרפא הכל. אני מבטיח לכם דבר אחד אחר: אמת.

מה קורה ברגע שמזהים את הדפוס?

אני רוצה לספר לכם על הרגע הזה מניסיון אישי, לא מספרים. אחרי הצבא, אחרי שירות כמפקד לוחם, הייתי מבחוץ בדיוק הסיפור שתיארתי כאן: מתפקד, חזק, "בסדר". ובפנים אבוד לגמרי. נכנסתי לסביבה רעילה, ברחתי לטיול של שנה, ובחדר קטן בצד השני של העולם מצאתי את עצמי עומד מול מראה ולא מסוגל לסבול את הדמות שאני רואה בה. שיחררתי אגרוף למראה, והתעמתתי עם עצמי בקול, שעה שלמה, עד שהיד דיממה. ובסוף השעה ההיא הבנתי משהו ששינה את חיי: הרעל לא היה מסביבי. הרעל היה הדפוס שאני הרצתי. מהרגע ההוא נולד "אתגר המראה" שאני עובד איתו עד היום.

אני לא מספר את זה כדי שתלכו לשבור מראות. אני מספר את זה בגלל מה שקרה שם: רגע הזיהוי. הרגע שבו מפסיקים לשאול "מה לא בסדר איתי" ומתחילים לראות את הדפוס עצמו, מבחוץ, כמו תוכנה שרצה, ולא כמו אופי שנגזר עליכם. אצל האנשים שאני מלווה זה תמיד נראה אותו דבר: הכתפיים יורדות, הנשימה מעמיקה, ומשהו בעיניים נדלק מחדש. הריקנות מפסיקה להיות ערפל, ומתחילה להיות כתובת על הקיר שאפשר סוף סוף לקרוא.

ולמה צריך מישהו מבחוץ? כי הדפוס שלכם הוא בדיוק הנקודה העיוורת שלכם. הוא מתחפש להיגיון, לאחריות, ל"ככה אני". מבפנים אי אפשר לראות אותו, כמו שאי אפשר לקרוא את התווית מבפנים הבקבוק. וכשהוא משתחרר, פתאום מתפנה מקום לדברים שחיכו בצד כל השנים. נוכחות, שמחה בלי סיבה מיוחדת, וביטחון אמיתי, כזה שלא צריך להעמיד פנים (על ההבדל הזה כתבתי במאמר על ביטחון עצמי). בלי מסכות, בלי טריקים זולים.

אז אם קראתם עד לכאן והנהנתם בשקט, אני רוצה להגיד לכם משהו פשוט: הריקנות שלכם היא לא תקלה ולא כפיות טובה. היא איתות. משהו אחד בפנים מבקש כבר הרבה זמן שתקשיבו לו. בפגישת ONE SHOT אנחנו עושים בדיוק את זה. מזהים יחד את הדפוס שמריץ אצלכם את מצב ההישרדות, ומשחררים אותו. פגישה אחת, ממוקדת, בגובה העיניים. כדי להפסיק לשרוד את היום, ולהתחיל לחיות את החיים שכבר בניתם לעצמכם.

שאלות נפוצות על תחושת ריקנות

האם תחושת ריקנות היא דיכאון?

ריקנות דפוסית מאפשרת תפקוד ורגעי הנאה נקודתיים. דיכאון קליני כולל מצב רוח ירוד מתמשך, אובדן הנאה כמעט מכל דבר ופגיעה בתפקוד, בשינה או בתיאבון. אם התיאור השני מוכר לכם, או שאתם פשוט לא בטוחים, פנו לאבחון מקצועי. זו לא חולשה, זו אחריות. אז לא בהכרח דיכאון, אבל ריקנות יכולה להיות אחד התסמינים שלו.

למה אני מרגיש ריק דווקא אחרי שהשגתי מטרה גדולה?

בגלל שילוב של הסתגלות הדונית ואשליית ההגעה: המוח מתרגל מהר לכל הישג, והציפייה שההישג "יסדר" את התחושה הפנימית מתבדה. אם אחרי כל הישג חוזרת אותה ריקנות, זה סימן שהדפוס מנתק אתכם מהחוויה עצמה, ואז שום יעד חדש לא יעזור. העבודה האמיתית היא על החיבור, לא על הרשימה.

האם קניות, אוכל או גלילה בטלפון יכולים למלא את הריקנות?

לרגע כן, ולכן זה כל כך מפתה. גירוי חיצוני מציף את המערכת ומשתיק את התחושה לכמה דקות או שעות. אבל הריקנות היא חלל רגשי, לא מחסור בגירויים, ולכן היא חוזרת חזקה יותר, לפעמים עם תוספת של אשמה. אם אתם מוצאים את עצמכם בורחים ככה שוב ושוב, זה עוד סימן לדפוס, לא סיבה לבושה.

כמה זמן לוקח לצאת מתחושת ריקנות?

כשמדובר בדפוס הישרדות, נקודת המפנה היא רגע הזיהוי, ואותו אפשר להשיג בעבודה ממוקדת, לפעמים בפגישה אחת, ואחריה תקופה של הטמעה שאתם עושים בחיים עצמם. כשמדובר בדיכאון או במצוקה קלינית, הדרך עוברת דרך טיפול מקצועי, ולכל אדם יש קצב משלו. אני לא מוכר קיצורי דרך למצבים קליניים. אז משך הזמן תלוי לגמרי במקור של הריקנות.

מתי חייבים לפנות לעזרה מקצועית?

כשלריקנות מצטרפים סימנים של דיכאון, כשהיא נמשכת שבועות ופוגעת בתפקוד, בשינה או בקשרים, וכמובן אם עולות מחשבות אובדניות. במקרה כזה פונים מיד: קו ער"ן 1201 זמין 24/7, בחינם ובאנונימיות, ובמצב חירום מיידי מתקשרים 101. פנייה לעזרה היא לא כישלון. היא הצעד הראשון שמחזיר לכם שליטה.

מקורות

Frankl, V. (1946). Man's Search for Meaning, על הריק הקיומי והצורך במשמעות. Brickman, P., Coates, D., Janoff-Bulman, R. (1978). Lottery Winners and Accident Victims, Journal of Personality and Social Psychology, מחקר ההסתגלות ההדונית (מדגם קטן; העיקרון שוחזר במחקרים מאוחרים יותר). Ben-Shahar, T. (2007). Happier, על אשליית ההגעה (Arrival Fallacy). משרד הבריאות, "בנפש בריאה", מידע על דיכאון ותסמיניו. ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, קו 1201.

חשוב: התוכן באתר הוא מידע כללי והכוונה אישית, ואינו מהווה תחליף לטיפול פסיכולוגי, אבחון או ייעוץ רפואי או נפשי מקצועי. אם אתם חווים מצוקה נפשית מתמשכת, מחשבות אובדניות או משבר, פנו לעזרה מקצועית. קו סיוע ער"ן (עזרה ראשונה נפשית)

1201, חינם, אנונימי, 24/7. במצב חירום מיידי: 101 או חדר המיון הקרוב.